מעולם לא הצלחתי להבין, איך קורה שאדם כופה את עצמו מינית על אדם אחר.

כי ברור לי, כל כך ברור לי, שמין אמור וצריך להתקיים מתוך בחירה של כל אחד מהצדדים, ולהיות מענג. לכל אחד מהצדדים.

אז … איך ילדה, שעדיין לא מבינה מה זה מין, יכולה לבחור לעשות מין? ו… איך אישה יכולה לבחור לאפשר לבוס שלה לגעת בגופה כאשר ברור לה שאם לא תיענה לו היא תפוטר ולא יהיה לה במה להאכיל את ילדיה? איך ילדה, נערה, אישה, יכולה לבחור שהאנשים שאמורים לאהוב אותה (הורים? אחים? חברים?) יעשו איתה/לה דברים כואבים, משפילים, מבישים, שוב ושוב?

מה קורה לאותה ילדה, נערה, אישה שלא יכלה לבחור? הפגיעה בנפש היא עמוקה עד כדי שינוי מהלך החיים מקצה לקצה.

האמון נפגע. אמון בבני אדם. באלה שלא כיבדו את זכותה הבסיסית לבחור, להגדיר את רצונותיה, לשלוט בחייה. באלה שלא אפשרו לה להיות מוגנת בביתה, במשפחתה, במקום עבודתה. בעולם.

והבושה. הבושה הזו שמכירה כל מי שנפגעה בדרך זו או אחרת. הבושה והאשמה על מה שהייתה צריכה לעשות ולא עשתה. ללכת הביתה בדרך שאמרו לה ללכת. להיות ילדה טובה. להגיד לא. לא לשתות. לא להיות יפה. לא ללבוש חשוף. לא להתגרות. לא לגרות.

השאלות המטרידות, שחוזרות שוב ושוב – איך נתתי לזה לקרות? איך לא הפסקתי את זה? למה הוא בחר בי?

להסתתר. להסתיר. לשתוק.

למה? מה עשית שאת צריכה לשתוק? להתבייש? להסתתר?

החלטתי לפתוח בפני נשים נפגעות תקיפות מיניות את האפשרות לבחור – לחשוף את פניהן, את שמותיהן. לספר. להשמיע את קולן. להחזיר אליהן את השליטה על איך הן רוצות להתנהל מול הפגיעה שלהן. כך נולד פרוייקט גיבורות.

במהלך 4 השנים בהן עבדתי על הפרוייקט, בדקתי את האפשרויות השונות. הקונספט התאורטי והויזואלי היה שם, מהרגע הראשון שחשבתי על הרעיון.

אבל אפשרתי לעצמי ולנשים שלאט-לאט פנו אליי לשנות, לבחור שוב ושוב, איך הפרוייקט הזה ייראה, בסופו של דבר. היו לי קווים מנחים: המבט הישיר, הפורטרט הנקי, הקרוב, האינטימי. ההדפסות הגדולות.

הקפדתי לפגוש כל אחת ואחת מהנשים לשיחה מקדימה, בלי מצלמה. כשהתעורר הצורך – נפגשנו לעוד שיחה. ועוד אחת. הבהרתי, שהפגישה לא מחייבת אותן להשתתף בתערוכה. פתחתי שוב ושוב את אפשרות הבחירה.

כל מי שהגיעה להצטלם בסטודיו קיבלה הנחיה אחת בלבד: המבט הישיר. לא מכוסה בשום צורה ואופן. כל היתר נותר פתוח לבחירתה של המצולמת: איך להתלבש, איך לסדר את השיער. האם להתאפר או לא. משקפיים. תכשיטים. מה את רוצה להראות. מה את רוצה להביע. מה את רוצה שמי שיצפה בתמונה שלך יבין.

הבנתי, שהדבר החשוב ביותר בתוך כל התהליך הזה הוא נוכחותה של האישה בתצלום. כמעט ללא התערבות שלי. להביא אותה כמו שהיא, כשהיא מיישירה מבט אליי, אל המצלמה שלי. ודרכה אל הצופים. אל הכאן ועכשיו, במלוא כוחה ועוצמתה.

אני מתמלאת שמחה כשאני רואה את הנשים הנפלאות האלה, שאזרו אומץ והחליטו להשמיע את קולן, להראות את פניהן, שמספרות לי שההשתתפות בפרוייקט הזה תרמה לתהליך ההחלמה שלהן.

אליסיה שחף

שבוע לאחר שליווינו אותה אל קברה, מורן משמיעה את קולה, מספרת את סיפורה. סיפור חיים אכזרי ועצוב, של חיים מבוזבזים.

מורן הצטלמה לתערוכת גיבורות כי היא רצתה שהעולם יתבונן.

לזכרה של מורן, למען הנשים והגברים שהחליטו להשמיע את קולם, למען כל הילדים והילדות שאפשר עוד להפסיק ואף למנוע את כאבם, אני אמשיך לנסות ולעזור לפקוח עיניים אל מציאות שלא תמיד נעים להתבונן בה.

במילותיה שלה, "הארץ", 

כשאישה (או גבר, כותבת בלשון נקבה אבל מתייחסת לכל המינים) נאנסת, נלקחת ממנה אפשרות הבחירה, יחד עם פריצת הגבולות הגופניים והנפשיים שלה.
מאז שהסיפור הטרגי על חייה ומותה של מורן הפך לויראלי, נשאלתי שוב ושוב אם ידעתי על כוונתה למות בהמתת חסד בשוויץ ואם כן, למה לא מנעתי ממנה.
(ומי שלא הבין את הקשר שלי אליה, למה אני קוראת לה גיבורה)
מורן הדגישה שההחלטה למות בצורה מסודרת (אני מצטטת אותה) היא בגלל המוגבלות הפיזיות וכאבי התופת שמהם היא סבלה.
זו לא הייתה החלטה ספונטנית, כמו בפעמים שניסתה להתאבד ולא הצליחה.
זו הייתה החלטה מחושבת עד הפרט האחרון. לאחר שהיא בדקה את כל אפשרויות השיקום הפיזי (לצד הטיפול הנפשי) היא הבינה שאין פתרון והחליטה שהיא לא רוצה לחיות חיים שלמים כשהיא מרותקת למיטה וסובלת מכאבים עזים.
המצב הפיזי שלה היה תוצאה ישירה מהפגיעה המינית הקשה בילדותה, מהבגידה האיומה של אמה.
מורן הייתה אישה גאה, אמיצה, שלקחה אליה את השליטה על החיים שלה, היא בחרה במוות בכבוד.
המעט שאני (והחברה כולה) יכולה לעשות זה לכבד את החלטתה, כואבת ככל שהיא תהיה (והיא כואבת בצורה שקשה לתאר אותה) ולא לבקר את החלטתה.
פגיעה מינית היא רצח. רצח הגוף והנפש.
moran

בצילום: מורן, גיבורה

מורן, אישה-ילדה, עצוב לי כל כך על החיים שבזבזו לך, יכולת להיות כל מה שרצית.
מבריקה בשכלך, מוכשרת בדיבורך ובכתיבתך, מרגשת בנוכחותך ובכוחך.
מורן הגיעה אליי לסטודיו עם החיוך המבוייש שלה והעיניים החכמות, הצטלמה לתערוכת גיבורות – נשים נפגעות אלימות מינית.
בחודש הבא ימלאו 5 שנים מהפעם הראשונה שהוצגה בתל אביב.
מאז הוצגה פעמים רבות ברחבי הארץ, וכל פעם מחדש שאלתי אותן, גיבורות אהובות ליבי, אם הן מרשות להציג את הצילום שלהן.
מורן אמרה שוב ושוב שכן, שחשוב לה שיראו את הפנים שלה, לא מתביישת, לא מסתתרת.
מחר אלווה אותה למשכבה האחרון, למקום ששנים רצתה להגיע אליו.
אין לי מספיק מילים להביע את הצער, את הכעס והכאב על מותה ועל חייה של מורן.

funeral.jpg

גלי סמבירא כותבת על מורן ב ynet

על חייה של מורן בוואלה

דב גילהר מראיין אותי בוואלה

חדשות ערוץ 10

מרץ 2014jerus

jerus1

jerus2

rishon_inv

rishon

http://blogs.haaretz.co.il/veredlee/19/

http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-2702

ב– 16 ליולי 2012 תערוכת גיבורות הוצגה בכנסת, במסגרת אירוע השקת הדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע.

באתר הכנסת

על האירוע ב- ynet

Image

צילומים  מהאירוע:

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילום: דוברות הכנסת

צילום: עומר מסינגר

: 2012 דוח שנתי של איגוד מרכזי הסיוע

https://giborot.files.wordpress.com/2012/07/140303144723report-heb-small-spr.pdf

אירוע ההשקה של תערוכת "גיבורות" בספריה למדעי החברה באוניברסיטה תל אביב התקיים ביום חמישי, ה- 3 למאי 2012

מירב מיכאלי הנחתה את האירוע.

הדוברות:

פרופ' רחל ארהרד, שרה פון שוורצה, רוני הלפרין, אורנה דונת, אליסיה שחף

דור שחף צילם את האירוע בכשרון רב 🙂

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אפריל 2012

invitation

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

זאת שיש לה הכבוד לעזור לנפגעת אחרת