גברת מג'ונדרת: נשים שהותקפו מינית נכנסות לפוקוס

יום שלישי 24 באוגוסט 2010 03:00 מאת: צפי סער, גלריה

במקום להסתתר מאחורי אות ותצלום מטושטש, כנהוג, נשים שהותקפו מינית מתייצבות מול המצלמה ומישירות מבט

בדרך כלל הן לא זוכות לשם, אלא מסתפקות באות. א'. ר'. אם מופיעה תמונה שלהן בעיתון, בדרך אל בית המשפט או ממנו, היא מטושטשת, מפוקסלת. כאילו הן אלה שעשו משהו רע. נשים שעוברות תקיפה מינית אינן נחשפות על פי רוב. במקרים רבים זו בחירתן, ויש לכבד אותה כמובן, אבל הבחירה הזאת מעידה על הלך הרוח החברתי שבו מתרחשים המקרים האלה.

הצלמת אליסיה שחף החליטה לצאת נגד המגמה הזאת. פרויקט הצילום שהיא שוקדת עליו כעת, "גיבורות", מציג דיוקנאות של נשים שעברו תקיפה מינית. עד כה צילמה כ-20 נשים. כל אחת ואחת מהן מישירה מבט אל המצלמה. הן לא מסתתרות, לא מתביישות. "נפגעות תקיפה מינית הן גיבורות", קובעת שחף, "נשים שהיו בגיהנום ושרדו, שחיות יום יום את הטראומה ומנסות, בדרכים שונות, לחיות את חייהן ולמצות אותם".

שחף היא ילידת ארגנטינה. "בבואנוס איירס של סוף שנות ה-70", היא מספרת, "גברים נהגו להתחכך בצורה אגרסיבית וגלויה בנשים מכל גיל בתחבורה הציבורית. זה היה מקובל, חלק אינטגרלי מהנסיעה באוטובוס או ברכבת תחתית. אשה היתה צריכה להיזהר מהנצמדים, מהמתחככים, מהנוגעים. אני לא חשבתי שצריך לקבל זאת כעובדת חיים. לא פעם צרחתי על גבר כזה, שיוריד ומהר את הידיים שלו מהגוף שלי, כשהוא וכל הנוסעים האחרים מסתכלים עלי בתדהמה, כאילו אני זו שלא בסדר. כנראה אז, בגיל צעיר, התחלתי לפתח את התודעה הפמיניסטית שלי.

"לפני כחמש שנים", היא ממשיכה, "כשעברתי קורס שמכשיר מתנדבות במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשרון (שהפרויקט נעשה בתמיכתו, צ"ס), הבנתי, שלא כל כך הרבה השתנה מאז ימי הנגיעות באוטובוסים: הקול של הנפגעות עדיין מושתק, אלה שמעיזות להשמיע את קולן הן אלה ש'לא בסדר' – הן מתביישות בפגיעה שלהן, כאילו הן האשמות ולא הפוגעים".

פרויקט הצילום נולד בניסיון לשנות את המצב הזה. שחף פירסמה פנייה בבלוג שלה ב"רשימות", בפורומים שונים ובמרכזי סיוע. "כל אחת מהנשים שצילמתי הגיעה לסטודיו שלי כשהמטרה שלה היא להגיד: אני כאן, נאנסתי, הוטרדתי, ואני לא מתביישת להראות את פני", היא מספרת. "זה יכול לקרות לכל אחת, למבוגרות ולצעירות, ליפות ויפות פחות".

התצלום של כל אחת מהנשים שתיעדה עד כה היה שיאו של תהליך היכרות, מוסיפה שחף. "לא שאלתי שאלות. מי שרצתה לספר את מה שקרה לה – סיפרה, מי שלא הרגישה צורך, לא סיפרה כלום. התצלומים כולם התבצעו בסטודיו שלי. מעבר לעניין הטכני, חשבתי – והתברר שזה היה נכון – שהמרחב הבטוח, האינטימי של הסטודיו, שבו רק האשה ואני נמצאות, מדברות, שומעות מוסיקה, יאפשר לי להכיר כל אחת ואחת, להתקרב, להבין איך אני צריכה לצלם אותה, איך אני יכולה להביא את האשה, את המהות שלה, אל תוך התצלום. חיפשתי בצילום את הפנימיות של האשה שעומדת מולי, ללא תווית ‘נפגעת'. ההוראות היחידות שנתתי היו בעיקר להסתכל לתוך המצלמה, עלי. כל אחת הצטלמה כמו שהיא: מאופרת או טבעית, לפי בחירתה. היה לי חשוב להראות להן את הצילומים, שירגישו בנוח, שיהיו שלמות עם איך שהן נראות בתצלום.

"אחת הנשים, אשה יפה מאוד, אמרה לי מה שאמרה כל אחת מהנשים שצילמתי (למעשה, מה שאני שומעת מכל אשה שאני מצלמת, גם לא בהקשר לפרויקט הזה) – שהיא לא מצטלמת טוב. היא אשה שקשה לה בחייה, עם ובלי קשר לפגיעה שחוותה בילדותה. היחס שלה אל עצמה ואל גופה הוא אכזרי וחסר פשרות. חששתי מאוד מהתגובה שלה; גם אם אני רואה בה את אחת הנשים היפות שצילמתי, אני יודעת שהיא רואה את עצמה מכוערת, חסרת חן, דוחה. כשהראיתי לה את התצלומים היא זרחה. היא אמרה לי משפט שאזכור תמיד: ‘זו אני? אני נראית לא רע בכלל'.

"אני מאמינה בכוח של האמנות, בכוח של הצילום, בייחוד, לחולל שינויים. כאן ראיתי זאת חד משמעית: אני ראיתי אותה יפה, צילמתי אותה יפה, השיקוף של עצמה בתצלום היה יפה והיא סוף סוף הצליחה לראות את היופי שלה. מובן שאני לא מדברת רק על יופי חיצוני".

אחת המצולמות של שחף, דניאלה קרויטורו-מכטינגר, הותקפה כשהיתה בת 15 וקברה את הטראומה עמוק – עד שבתה שלה הגיעה לגיל זה. רק אז פתחה את הסיפור, וגם הצטלמה. מצולמת אחרת, רותי לנו-אל מרק, מוסיקאית ובעלת הבלוג "החיים שאחרי האלימות המתמשכת", סיפרה: "לימדו אותי לשתוק, עד כדי כך שגם כשדיברתי לא שמעו אותי. אנשים סביבי גדלו, התבגרו ובנו את חייהם. לא יכולתי יותר, לא נשאר לי דבר, איבדתי את כל מה שהיה לי". תחילה פתחה בלוג אנונימי, whisper שמו, אחר כך נחשפה. "ההשתקה הכפויה הזאת, הבושה הכפויה, הופכת כל אחת מאתנו לאשה ללא פנים וללא גוף", כתבה. "במקום שהתוקף יתבייש באלימות שלו, החברה מתביישת בעובדה שהאלימות הופנתה כלפי איברי המין שלנו. האונס אונס לא רק את הגוף אלא את השיח והתנהלות היום-יום. כל אשה שבוחרת לחשוף את שמה ופניה היא אכן גיבורה".

עכשיו שחף מחפשת מימון לתערוכה, שתאצור שלומית ליר, וחלל ראוי להצגתה.

דניאלה קרויטורו-מכטינגר בפרויקט "גיבורות" של הצלמת אליסיה שחף. זה יכול לקרות לכל אחת

מודעות פרסומת