בבואנוס איירס של סוף שנות ה- 70 גברים נהגו להתחכך בצורה מאוד אגרסיבית וגלויה בנשים מכל גיל בתחבורה הציבורית. כתבתי "נהגו" והייתי מוסיפה "היה מקובל". חלק אינטגרלי מהנסיעה באוטובוס או ברכבת תחתית. אישה הייתה צריכה להיזהר מהנצמדים, מהמתחככים, מהנוגעים. אני לא חשבתי שצריך לקבל את ההטרדה הזו (אז לא קראו לזה כך, בעצם בכלל לא קראו לזה) כעובדת חיים. לא פעם צרחתי על גבר כזה, שיוריד ומהר את הידיים שלו מהגוף שלי, כשהוא וכל הנוסעים האחרים מסתכלים עליי בתדהמה, כאילו אני זו שלא בסדר. כנראה שאז, בגיל יחסית צעיר, התחלתי לפתח את התודעה הפמיניסטית שלי.

לפני כחמש שנים עברתי קורס שמכשיר מתנדבות במרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשרון.

הבנתי, שלא כל כך הרבה השתנה מאז ימי הנגיעות באוטובוסים: הקול של הנפגעות עדיין מושתק, אלה שמעיזות להשמיע את קולן הן אלה ש"לא בסדר" – הן מתביישות בפגיעה שלהן, כאילו הן האשמות ולא הפוגעים.

מתוך רצון לתת במה וניראות לנפגעות תקיפה מינית בחיזוק, הבעת הערכה, העצמה ובעיקר – בניסיון לחולל שינוי תפיסתי וחברתי, נולד פרויקט "גיבורות". נשים שעברו תקיפה מינית מישירות מבט אל המצלמה. לא מסתתרות, לא מתביישות.

נפגעות תקיפה מינית הן גיבורות. נשים שהיו בגיהינום ושרדו אותו, שחיות יום יום את הטראומה, את התחושות הקשות, ומנסות, בדרכים שונות, לחיות את חייהן, למצות אותם ולתפקד במציאות היומיומית.

אליסיה שחף

מודעות פרסומת