" על גג האסם – או: כיכר תחריר שלי.אתמול במסיבה פרטית כששרנו "כך הולכים השותלים", זה היה שם – הגעגוע אל הילדות – ומיד הכאב שנילווה אליו.
היום, בתמונות של חבר פייס מקיבוץ קרוב בעמק – זה היה שם ביתר שאת. נזכרתי בשבתות חורף שמשיות, כמו היום, בהן היינו הולכים לברכות הדגים לחפש בעשב פטריות, צוהלים למצוא אותן מתחבאות, מתחרים מי ימלא ראשון דלי, ואז הולכים לחדר של ההורים, שוטפים אותן טוב טוב, קוצצים בצל, עגבבניות, תפוחי אדמה ואת הפטריות עצמן – והכל לסיר! גולש פטריות. אם הלכת על מדרכות הקיבוץ בשבת אחה"צ – הקיבוץ כולו הריח מתבשיל פטריות. ואז, כשהפטריות סוף סוף מוכנות – הן נמזגות בכבוד רב אל קעריות מרק, על השולחן כבר מונחת צלחת עם פרוסות חלה עבות, ומיכל שמנת – וניגשים למלאכה! ראשית, טובלים חתיכות חלה במרק. אוי, התענוג! ואז מוסיפים מעט שמנת, ושואבים עם הכף! אלוהים, כמה אני רוצה להיות שם עכשיו!!! אבל, תכף יבוא הכאב. העיניים כבר מתמלאות דמעות, ותכף יבואו גם זעקות הכאב החנוקות.

אני רוצה שתחזירו לי את הילדות האבודה שלי! אני רוצה שלא יהיו בה אונס, וגילוי עריות, אני רוצה שלא תהיה בה בגידת המבוגרים. אני רוצה שלא תהיה בה ילדה קטנה שצריכה לנשוך שיניים ושפתיים ולגייס כוחות-על כדי לשרוד ולנסות לחיות חיים מאושרים.

לפני בערך 8 שנים, כשהייתי בעיצומה של הפגישה המחודשת עם הדברים הנוראים שעברתי בילדותי, נסעתי בשבת חורפית שכזאת להיות עם אחותי בעלה וילדיה בקיבוץ. הקיבוץ שלנו. הקיבוץ שלי. בכביש הסרגל מעבר לחלונות האוטובוס נבטו וניבטו אלי השדות הירוקים – ואני שנאתי אותם!!! לא יכולתי לשאת את הירוק הזה הכל כך חי – כשאני מתה מבפנים! רציתי שהשדות יהיו שחורים! רציתי שהם יהיו חרוכים, כמו אחרי שריפה – כמו שאני הרגשתי!

כשירדתי בשער הקיבוץ, ופסעתי בכביש הראשי, ראיתי את האסם! הוא עדיין היתמר גבוה גבוה, ואני רציתי לעמוד למעלה בראשו ולצרוח – לצרוח את הילדות האמיתית שלי! שכל הקיבוץ ישמע! רציתי לצרוח ברמקול את כל מעשי האונס וההשתקה שעברתי! שכל הקיבוץ ידע!

אז לחשתי. בהתחלה לחשתי לעצמי. ואחר כך לחשתי לאחרים. ולאט לאט התגבר קולי. והיום אני משמיעה אותו יותר ויותר, ועכשיו אל הקול גם מתחברת תמונה. התמונה שלי היום. הדס של היום – מחבקת את הדסי הקטנה של אז.

והתערוכה הזאת – זה האסם שלי.
בתערוכה הזאת אני צועקת – תפקחו את העיניים, תפתחו את האוזניים – ותדברו!

והתערוכה הזאת – זאת כיכר תחריר שלי.
בתערוכה הזאת אני צועקת – אל תסכימו לבנאליה של האלימות המינית! צאו להפגנות המונים! מחו בכל דרך! אולי יש סיכוי שילדה אחרת, תוכל להזכר בילדותה בגעגועים של שמחה – ולא של כאב. "

מודעות פרסומת