ההכחשה והקפאון

27 שנה שהייתי "בסדר", כלום לא קרה. סתם בחורה ביישנית ושקטה שהייתה כך כל חייה.

ללא חברים, תחושת ריקנות וחולת קרוהן.

תמיד היה צל כהה, מעין סימן שאלה מהגן, שם הייתי בת 4, "אבל זה בטח כלום".

ידעתי שבגיל 17 נאנסתי, אבל זה לא באמת אונס ולא השפיע עליי וכנראה בכלל באשמתי!

הייתי 11 שנה חברה של מי שחשבתי שחברתי הטובה ביותר ורק ניצלה אותי כספית ונפשית,

הרחיקה אותי מכל חבריי, ממשפחתי ומכספי, הכניסה אותי לחובות, ומה שחמור מכל –

הנציחה בי את התחושה שאני מוזרה, זו שלעולם לא ירצו בה, המוזנחת, המשעממת, שמתלבשת מוזר.

איזה מזל שיש לי אותה.

כל קשריי עם גברים נחלו כישלון חרוץ ואני בתחושת אפס.

בגיל 26 הלכתי למהפנט, גיליתי שנאנסתי אוראלית בגן, ולאחר מכן עוד מס' פעמים בגיל מאוחר יותר.

עברתי טיפול להבין שזה לא באשמתי, ופתאום "התעוררתי", ניערתי מעצמי את החברה והמילים שלה.

הבנתי איך בעצם זה השפיע על כל מהלך חיי, ועדיין משפיע.

אבל לגילוי כוח עצום: התחזקתי, השתניתי, יש לי חברים אמיתיים, מוניתי למנהלת (אני העכברה השקטה)

וגיליתי את עצמי. אני עדיין לומדת.

עוד לא למדתי איך להרגיש, הריחוק נשאר עדיין וקשה לי להבין שהילדה הזו זאת אני.

הבנתי כמה חשוב לדעת, להתעסק בזה ולעורר מודעות אצל האחרים.

אונס זה רצח – חלק גדול ממני מת בגיל 4 ולא יחזור.

אבל יש עוד תקווה.

לכן הצטלמתי לתערוכה רק שלושה חודשים לאחר הגילוי.

שידעו – עברתי ולא אני האשמה, לא בי הבושה!

הדבר הזה קורה, וקורה מתחת לאפכם (גן ילדים?).

עצרו זאת, דברו על זה.

וכל הנפגעות – אין דבר כזה "זה לא השפיע עליי", תתעמתו, טפלו וגלו את עצמכן!

מודעות פרסומת