נשאלתי אם הייתי "תופרת" לעצמי חיים אחרים וקיבלתי בשאלה הקטנה הזו אישור לפנטזיות אין סופיות על ילדות שלמה, בטוחה, נינוחה, ואחריה גם חיים בוגרים של קבלה עצמית והסתכלות חיובית על העולם.

הכרתי את מסל"ן (המרכז לסיוע) לאחר שהתחלתי תהליך מסויים, פרצתי בגילוי הסוד ששמרתי שלושים שנה ללא הכנה מוקדמת, הייתי לרגע בתחושת חוזק משכרת שבה זכיתי לתמיכה גדולה ולאחריה שפל גדול והרגשה ששוב נשארתי לבד עם הדברים.

כאשר מיכל הגיעה אלי הביתה בשבת אחר הצהרים, והסכימה לי להגיד "מניאק" בקול רם, ולכעוס, וחשבה שביתי ומשפחתי הם דבר נפלא (למרות שהיה בלאגן אטומי….) הרגשתי שבמסל"ן יהיה לי מקום חם ותומך.

הגעתי לטיפול אצל ברברה וחשבתי לעצמי שרוב הטיפול כבר מאחורי ורק אצטרך לטפל בפגיעה המינית. הגשתי רשימת בקשות: לא לגעת בעניינים מסויימים ולהתחיל לטפל בפגיעה עצמה. לאט לאט וברגישות יוצאת דופן זכיתי להבין שאירועי חיי שזורים זה בזה, קשורים ביניהם ובלתי נפרדים.  היום אני יודעת שהגעתי לטיפול מלאה בכעס וגם עייפה מרוב לכעוס, מהססת לנקוט עמדות לאחר שחוויתי כישלונות חברתיים אך גם ממשיכה בתחרות חברתית אין סופית להיות מושלמת, רצויה ואהובה על ידי כולם, אבל להיות מספיק טובה בעיני עצמי לא נחשב בעיני. כל יום התחיל אצלי ברשימת ה"צריך": איך צריך לנהוג, איך צריך לעשות, מה צריך לומר, גם אם זה במחיר של להרוס את עצמי, ל"קרוע" את עצמי לחתיכות כדי להיות מושלמת בעיני מישהו, לזכות לאהבה מכל הסובבים, לא לאכזב אף אחד, לא לטעות, לא לשתף יותר מדי פן הדברים יפגעו בי אחר כך. לא היה לי בית בשום מקום כי גם ביתי שלי או משפחתי היו צריכים להוכיח את עצמם ובהתנהגותם ובמראה שלהם נבחנתי אני. מרוב תחרות שלי עם עצמי להיות האם המושלמת, לדאוג שילדי לא ייפגעו ויהיו מושלמים גם הם -החרדה והאשמה שלי הפכו אין סופיים. פניתי לגורמי מקצוע רפואיים שיחזקו, שיבינו, שיראו אך גם הם הפכו אותי לקורבן, למוקד ללעג וכך האשמה רק הלכה וגברה, החרדה הייתה בלתי נסבלת, הרגשתי ערומה, חשופה, ובלתי מובנת לעצמי ולסובבים אותי.

רציתי שמישהו ישמור עלי, יבין אותי, יסכים עם תחושותיי, יחשוב שאני שווה משהו, שיוציא אותי מה"לבד" הזה. באיטיות רבה, בתהליך ארוך ומתיש פעמים רבות הבנתי שאצל ברברה בחדר אוכל לקבל את כל אלו אבל בחיים עצמם אצטרך להתחיל לחיות למען עצמי, לאהוב את עצמי, לקבל את ההצלחות והכישלונות במידה שווה. עדיין מפתיע אותי שדברים שפחדתי מהם הפכו לתשוקות כמו הרצון להיות לבד לפעמים בלי הפחד מאילו מחשבות מפחידות יעלו אלא כמה זה כיף….כמו הלילה שהיה מגיע ומכניס אותי לחרדה איומה שמעולם לא הבנתי את פשרה, ועכשיו התחלתי לישון כל כך טוב והרבה ללא תרופות ואפילו הייתי מוכנה שהלילה יהיה ארוך יותר….היום אני מסיימת טיפול ארוך ומרגישה "בבית" בתוך עצמי ובתוך גופי. התחלתי לחבב את עצמי, לשפוט את עצמי הרבה פחות, התחלתי לחוש שאתגרים ומכשולים לא יפרקו אותי אלא אני בעלת כוחות להתמודד. הבנתי היטב וכבר חוויתי זאת שכאשר אני בטוחה בעצמי, שלמה עם מעשי גם האחרים חווים אותי כך. אני נדהמת כל פעם מהחוויה של היכולת להבין שאולי טעיתי, אולי התפרצתי, אולי פעלתי מהבטן אך מסוגלת לומר לעצמי שאני בת אדם, שמותר לי לכעוס, להרגיש, וגם להתנצל אם פגעתי במישהו…. דברים שידעתי להגיד כה טוב לילדים מהגן שלי, ולהפריד בין מעשיהם לבין מי שהם – הצלחתי להגיד לעצמי!.

היום אני יודעת לבחון מה נכון וטוב לי עצמי, לבן זוגי, לילדי בלי לחשוב "מה יגידו" ומגלה שכאשר אני שלמה ובטוחה כך גם האחרים חושבים עליי. היום אני יודעת שהבית שזכיתי לו במסל"ן הפך להיות הבית שאני מרגישה בתוך עצמי, בגופי ואני עדיין שיכורה מהתחושה החדשה הזו.

אין סוף לתודות ולתחושה של רצון לתת קצת ממה שקיבלתי אני

מודעות פרסומת