בעידן ובתקופה בהם אנו חיים, מרימים ילדנו הקטים מבט משתאה, מעריץ, בדרך כלל בתור אל קופות הקולנוע, אל עבר גיבור תרבות כזה או אחר – הם הרי משתנים במהירות האור. אתמול היה זה ספיידרמן, היום זהו שרק. לבבותיהם הקטנים מפעמים בהם בהתרגשות: גם אני רוצה להיות גיבור! – לעיתים יסתנן מבין שפתותיהם התמות. והם אינם יודעים, הקטנים הללו, הם אינם יודעים את הקלות הבלתי נסבלת בה יכולים להפוך לגיבורים. מישהו אמר פעם: היזהרו ממשאלותיכם – הן עלולות להתגשם.

אחת מכל שלוש נשים אינה בוחרת להיות גיבורה. אני בהחלט לא בחרתי להיות גיבורה שכזו, גיבורה שבעל כורחי. אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית במהלך חייה. אחת מתוך שבע נשים תיפול קורבן להתעללות מינית וגילוי עריות בביתה שלה. השכנה מהקומה החמישית שאף פעם לא מחייכת. הנוסעת הקבועה באוטובוס שתמיד מתיישבת במושב הדו-כסאי הראשון. שתיים מתוך קבוצת התיכוניסטיות שעולות בסיום יום לימודים. הקופאית בסופר. בת הדודה שלך. לא, אל תזעיף פנים. אין כזה דבר – ״לי זה לא יקרה״.

בתקופה חשוכה זו בה הביטוי ״הדרת נשים״ מככב במהדורות החדשות – הצלמת אליסיה שחף, אמנית צלמת, כותבת, מלמדת – מסירה את הלוט, כמעט פשוטו כמשמעו – מפני קורבנות התקיפה. סליחה, אמרתי ״קורבנות״? לא. בתערוכה של שחף לא תמצאו קורבנות. בתערוכה של שחף לא תמצאו בושה. בתערוכה של שחף לא תמצאו לא אשמה, לא רחמים עצמיים, לא תמצאו מבוכה – לפחות לא של המצולמות.

פנייהן של המצולמות של שחף חפות מכל הסתרה שהיא, מכל הצללה, מכל עיוות כלשהו. מבד הקנבס משתקפים אל המביט המבט הישיר שאומר ״לא, לא אני. אני לא קורבן. לא, אני לא ניצולה. אני גיבורה.״

בחשיפת פנות הבנות יוצרת שחף תקדים במדינת ישראל. מעולם לפני כן לא הוצגו לעיניי הציבור בפלטפורמה זו פנייהן של נפגעות תקיפה מינית, אשר בחרו להיחשף מרצונן החופשי, ובאומץ רב.

בעשותן זאת, יש לקוות – נצליח לקלף את הסטיגמה האיומה אשר נושאת קורבן תקיפה מינית (או נושא) שכבה אשר שכבה עד אשר נבין, בתור חברה, בתור קולקטיב – כי אין שום סיבה שנעטה על עצמנו אות קלון כי נפגענו, כי חוללנו, כי נרמס כבודנו וכבוד גופנו.

מודעות פרסומת