שבוע לאחר שליווינו אותה אל קברה, מורן משמיעה את קולה, מספרת את סיפורה. סיפור חיים אכזרי ועצוב, של חיים מבוזבזים.
מורן הצטלמה לתערוכת גיבורות כי היא רצתה שהעולם יתבונן.
לזכרה של מורן, למען הנשים והגברים שהחליטו להשמיע את קולם, למען כל הילדים והילדות שאפשר עוד להפסיק ואף למנוע את כאבם, אני אמשיך לנסות ולעזור לפקוח עיניים אל מציאות שלא תמיד נעים להתבונן בה.
כשאישה (או גבר, כותבת בלשון נקבה אבל מתייחסת לכל המינים) נאנסת, נלקחת ממנה אפשרות הבחירה, יחד עם פריצת הגבולות הגופניים והנפשיים שלה.
מאז שהסיפור הטרגי על חייה ומותה של מורן הפך לויראלי, נשאלתי שוב ושוב אם ידעתי על כוונתה למות בהמתת חסד בשוויץ ואם כן, למה לא מנעתי ממנה.
(ומי שלא הבין את הקשר שלי אליה, למה אני קוראת לה גיבורה)
מורן הדגישה שההחלטה למות בצורה מסודרת (אני מצטטת אותה) היא בגלל המוגבלות הפיזיות וכאבי התופת שמהם היא סבלה.
זו לא הייתה החלטה ספונטנית, כמו בפעמים שניסתה להתאבד ולא הצליחה.
זו הייתה החלטה מחושבת עד הפרט האחרון. לאחר שהיא בדקה את כל אפשרויות השיקום הפיזי (לצד הטיפול הנפשי) היא הבינה שאין פתרון והחליטה שהיא לא רוצה לחיות חיים שלמים כשהיא מרותקת למיטה וסובלת מכאבים עזים.
המצב הפיזי שלה היה תוצאה ישירה מהפגיעה המינית הקשה בילדותה, מהבגידה האיומה של אמה.
מורן הייתה אישה גאה, אמיצה, שלקחה אליה את השליטה על החיים שלה, היא בחרה במוות בכבוד.
המעט שאני (והחברה כולה) יכולה לעשות זה לכבד את החלטתה, כואבת ככל שהיא תהיה (והיא כואבת בצורה שקשה לתאר אותה) ולא לבקר את החלטתה.
פגיעה מינית היא רצח. רצח הגוף והנפש.
בצילום: מורן, גיבורה
מורן, אישה-ילדה, עצוב לי כל כך על החיים שבזבזו לך, יכולת להיות כל מה שרצית.
מבריקה בשכלך, מוכשרת בדיבורך ובכתיבתך, מרגשת בנוכחותך ובכוחך.
מורן הגיעה אליי לסטודיו עם החיוך המבוייש שלה והעיניים החכמות, הצטלמה לתערוכת גיבורות – נשים נפגעות אלימות מינית.
בחודש הבא ימלאו 5 שנים מהפעם הראשונה שהוצגה בתל אביב.
מאז הוצגה פעמים רבות ברחבי הארץ, וכל פעם מחדש שאלתי אותן, גיבורות אהובות ליבי, אם הן מרשות להציג את הצילום שלהן.
מורן אמרה שוב ושוב שכן, שחשוב לה שיראו את הפנים שלה, לא מתביישת, לא מסתתרת.
מחר אלווה אותה למשכבה האחרון, למקום ששנים רצתה להגיע אליו.
אין לי מספיק מילים להביע את הצער, את הכעס והכאב על מותה ועל חייה של מורן.
