אני רוצה לעמוד על במה ענקית, כזו שתחלוש לה על העולם כולו ולזעוק, ואני גם רוצה שכל העולם יתבונן ויאזין ויאסוף אותי אליו ויערסל אותי בחיקו. אני רוצה שאמא שלי תטפל בי. אבל אני יכולה לרצות.

ובכל זאת, החלטתי ליטול לעצמי במה. ועל הבמה הזו, אני יושבת עכשיו. העולם כולו חשוך ושקט ומקשיב לי. ואני לא מצליחה לספר סיפור. יש לי אחד, אבל אני לא יודעת איפה הוא התחיל ומתי הוא יסתיים. וגם לרוחב אני לא מצליחה לתחום אותו. זה גיהנום סמיך מלא ברגשות עזים וכואבים שאיני יכולה עוד להכיל. ואני רוצה לצרוח אותם החוצה מתוכי.

האם אני מי שהייתי אמורה להיות?ומי בכלל הייתי אמורה להיות…

שנים ניסיתי לענות על השאלה הזאת, הביצה והתרנגולת.

גם במקרה שלי לא הצלחתי להגיע לתשובה,או לפחות לתשובה מספקת מבחינתי.

ואיך אפשר לענות על שאלה שכזאת?

אז מה היה פה קודם:האישיות שלי כבחורה חזקה(לפעמים)עצמאית(כשנוח לה)מי שאני בעצם היום או הילדה/נערה המפוחדת שעברה משהו כ"כ קשה ומהמקום הזה בעצם-אני.

שנים התנגדתי בכל דרך שהיא לחשוב שיש בי משהו שקשור למה שקרה לי,לא שינה לי אם זה משהו טוב או רע קל או קשה.היום אני כבר יודעת שיש בי מזה הרבה,הרבה מעבר למה שאני מוכנה להודות או לקבל באמת.

אז מי אני באמת?גיבורה?אולי,יש מי שיגידו שכן אבל אני לא תמיד מרגישה כמי שיכולה להחזיק מילה כזאת כבדה וגדולה.

אז איפה היא נגמרת ואני מתחילה?

בעידן ובתקופה בהם אנו חיים, מרימים ילדנו הקטים מבט משתאה, מעריץ, בדרך כלל בתור אל קופות הקולנוע, אל עבר גיבור תרבות כזה או אחר – הם הרי משתנים במהירות האור. אתמול היה זה ספיידרמן, היום זהו שרק. לבבותיהם הקטנים מפעמים בהם בהתרגשות: גם אני רוצה להיות גיבור! – לעיתים יסתנן מבין שפתותיהם התמות. והם אינם יודעים, הקטנים הללו, הם אינם יודעים את הקלות הבלתי נסבלת בה יכולים להפוך לגיבורים. מישהו אמר פעם: היזהרו ממשאלותיכם – הן עלולות להתגשם.

אחת מכל שלוש נשים אינה בוחרת להיות גיבורה. אני בהחלט לא בחרתי להיות גיבורה שכזו, גיבורה שבעל כורחי. אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית במהלך חייה. אחת מתוך שבע נשים תיפול קורבן להתעללות מינית וגילוי עריות בביתה שלה. השכנה מהקומה החמישית שאף פעם לא מחייכת. הנוסעת הקבועה באוטובוס שתמיד מתיישבת במושב הדו-כסאי הראשון. שתיים מתוך קבוצת התיכוניסטיות שעולות בסיום יום לימודים. הקופאית בסופר. בת הדודה שלך. לא, אל תזעיף פנים. אין כזה דבר – ״לי זה לא יקרה״.

בתקופה חשוכה זו בה הביטוי ״הדרת נשים״ מככב במהדורות החדשות – הצלמת אליסיה שחף, אמנית צלמת, כותבת, מלמדת – מסירה את הלוט, כמעט פשוטו כמשמעו – מפני קורבנות התקיפה. סליחה, אמרתי ״קורבנות״? לא. בתערוכה של שחף לא תמצאו קורבנות. בתערוכה של שחף לא תמצאו בושה. בתערוכה של שחף לא תמצאו לא אשמה, לא רחמים עצמיים, לא תמצאו מבוכה – לפחות לא של המצולמות.

פנייהן של המצולמות של שחף חפות מכל הסתרה שהיא, מכל הצללה, מכל עיוות כלשהו. מבד הקנבס משתקפים אל המביט המבט הישיר שאומר ״לא, לא אני. אני לא קורבן. לא, אני לא ניצולה. אני גיבורה.״

בחשיפת פנות הבנות יוצרת שחף תקדים במדינת ישראל. מעולם לפני כן לא הוצגו לעיניי הציבור בפלטפורמה זו פנייהן של נפגעות תקיפה מינית, אשר בחרו להיחשף מרצונן החופשי, ובאומץ רב.

בעשותן זאת, יש לקוות – נצליח לקלף את הסטיגמה האיומה אשר נושאת קורבן תקיפה מינית (או נושא) שכבה אשר שכבה עד אשר נבין, בתור חברה, בתור קולקטיב – כי אין שום סיבה שנעטה על עצמנו אות קלון כי נפגענו, כי חוללנו, כי נרמס כבודנו וכבוד גופנו.

ההכחשה והקפאון

27 שנה שהייתי "בסדר", כלום לא קרה. סתם בחורה ביישנית ושקטה שהייתה כך כל חייה.

ללא חברים, תחושת ריקנות וחולת קרוהן.

תמיד היה צל כהה, מעין סימן שאלה מהגן, שם הייתי בת 4, "אבל זה בטח כלום".

ידעתי שבגיל 17 נאנסתי, אבל זה לא באמת אונס ולא השפיע עליי וכנראה בכלל באשמתי!

הייתי 11 שנה חברה של מי שחשבתי שחברתי הטובה ביותר ורק ניצלה אותי כספית ונפשית,

הרחיקה אותי מכל חבריי, ממשפחתי ומכספי, הכניסה אותי לחובות, ומה שחמור מכל –

הנציחה בי את התחושה שאני מוזרה, זו שלעולם לא ירצו בה, המוזנחת, המשעממת, שמתלבשת מוזר.

איזה מזל שיש לי אותה.

כל קשריי עם גברים נחלו כישלון חרוץ ואני בתחושת אפס.

בגיל 26 הלכתי למהפנט, גיליתי שנאנסתי אוראלית בגן, ולאחר מכן עוד מס' פעמים בגיל מאוחר יותר.

עברתי טיפול להבין שזה לא באשמתי, ופתאום "התעוררתי", ניערתי מעצמי את החברה והמילים שלה.

הבנתי איך בעצם זה השפיע על כל מהלך חיי, ועדיין משפיע.

אבל לגילוי כוח עצום: התחזקתי, השתניתי, יש לי חברים אמיתיים, מוניתי למנהלת (אני העכברה השקטה)

וגיליתי את עצמי. אני עדיין לומדת.

עוד לא למדתי איך להרגיש, הריחוק נשאר עדיין וקשה לי להבין שהילדה הזו זאת אני.

הבנתי כמה חשוב לדעת, להתעסק בזה ולעורר מודעות אצל האחרים.

אונס זה רצח – חלק גדול ממני מת בגיל 4 ולא יחזור.

אבל יש עוד תקווה.

לכן הצטלמתי לתערוכה רק שלושה חודשים לאחר הגילוי.

שידעו – עברתי ולא אני האשמה, לא בי הבושה!

הדבר הזה קורה, וקורה מתחת לאפכם (גן ילדים?).

עצרו זאת, דברו על זה.

וכל הנפגעות – אין דבר כזה "זה לא השפיע עליי", תתעמתו, טפלו וגלו את עצמכן!

נשאלתי אם הייתי "תופרת" לעצמי חיים אחרים וקיבלתי בשאלה הקטנה הזו אישור לפנטזיות אין סופיות על ילדות שלמה, בטוחה, נינוחה, ואחריה גם חיים בוגרים של קבלה עצמית והסתכלות חיובית על העולם.

הכרתי את מסל"ן (המרכז לסיוע) לאחר שהתחלתי תהליך מסויים, פרצתי בגילוי הסוד ששמרתי שלושים שנה ללא הכנה מוקדמת, הייתי לרגע בתחושת חוזק משכרת שבה זכיתי לתמיכה גדולה ולאחריה שפל גדול והרגשה ששוב נשארתי לבד עם הדברים.

כאשר מיכל הגיעה אלי הביתה בשבת אחר הצהרים, והסכימה לי להגיד "מניאק" בקול רם, ולכעוס, וחשבה שביתי ומשפחתי הם דבר נפלא (למרות שהיה בלאגן אטומי….) הרגשתי שבמסל"ן יהיה לי מקום חם ותומך.

הגעתי לטיפול אצל ברברה וחשבתי לעצמי שרוב הטיפול כבר מאחורי ורק אצטרך לטפל בפגיעה המינית. הגשתי רשימת בקשות: לא לגעת בעניינים מסויימים ולהתחיל לטפל בפגיעה עצמה. לאט לאט וברגישות יוצאת דופן זכיתי להבין שאירועי חיי שזורים זה בזה, קשורים ביניהם ובלתי נפרדים.  היום אני יודעת שהגעתי לטיפול מלאה בכעס וגם עייפה מרוב לכעוס, מהססת לנקוט עמדות לאחר שחוויתי כישלונות חברתיים אך גם ממשיכה בתחרות חברתית אין סופית להיות מושלמת, רצויה ואהובה על ידי כולם, אבל להיות מספיק טובה בעיני עצמי לא נחשב בעיני. כל יום התחיל אצלי ברשימת ה"צריך": איך צריך לנהוג, איך צריך לעשות, מה צריך לומר, גם אם זה במחיר של להרוס את עצמי, ל"קרוע" את עצמי לחתיכות כדי להיות מושלמת בעיני מישהו, לזכות לאהבה מכל הסובבים, לא לאכזב אף אחד, לא לטעות, לא לשתף יותר מדי פן הדברים יפגעו בי אחר כך. לא היה לי בית בשום מקום כי גם ביתי שלי או משפחתי היו צריכים להוכיח את עצמם ובהתנהגותם ובמראה שלהם נבחנתי אני. מרוב תחרות שלי עם עצמי להיות האם המושלמת, לדאוג שילדי לא ייפגעו ויהיו מושלמים גם הם -החרדה והאשמה שלי הפכו אין סופיים. פניתי לגורמי מקצוע רפואיים שיחזקו, שיבינו, שיראו אך גם הם הפכו אותי לקורבן, למוקד ללעג וכך האשמה רק הלכה וגברה, החרדה הייתה בלתי נסבלת, הרגשתי ערומה, חשופה, ובלתי מובנת לעצמי ולסובבים אותי.

רציתי שמישהו ישמור עלי, יבין אותי, יסכים עם תחושותיי, יחשוב שאני שווה משהו, שיוציא אותי מה"לבד" הזה. באיטיות רבה, בתהליך ארוך ומתיש פעמים רבות הבנתי שאצל ברברה בחדר אוכל לקבל את כל אלו אבל בחיים עצמם אצטרך להתחיל לחיות למען עצמי, לאהוב את עצמי, לקבל את ההצלחות והכישלונות במידה שווה. עדיין מפתיע אותי שדברים שפחדתי מהם הפכו לתשוקות כמו הרצון להיות לבד לפעמים בלי הפחד מאילו מחשבות מפחידות יעלו אלא כמה זה כיף….כמו הלילה שהיה מגיע ומכניס אותי לחרדה איומה שמעולם לא הבנתי את פשרה, ועכשיו התחלתי לישון כל כך טוב והרבה ללא תרופות ואפילו הייתי מוכנה שהלילה יהיה ארוך יותר….היום אני מסיימת טיפול ארוך ומרגישה "בבית" בתוך עצמי ובתוך גופי. התחלתי לחבב את עצמי, לשפוט את עצמי הרבה פחות, התחלתי לחוש שאתגרים ומכשולים לא יפרקו אותי אלא אני בעלת כוחות להתמודד. הבנתי היטב וכבר חוויתי זאת שכאשר אני בטוחה בעצמי, שלמה עם מעשי גם האחרים חווים אותי כך. אני נדהמת כל פעם מהחוויה של היכולת להבין שאולי טעיתי, אולי התפרצתי, אולי פעלתי מהבטן אך מסוגלת לומר לעצמי שאני בת אדם, שמותר לי לכעוס, להרגיש, וגם להתנצל אם פגעתי במישהו…. דברים שידעתי להגיד כה טוב לילדים מהגן שלי, ולהפריד בין מעשיהם לבין מי שהם – הצלחתי להגיד לעצמי!.

היום אני יודעת לבחון מה נכון וטוב לי עצמי, לבן זוגי, לילדי בלי לחשוב "מה יגידו" ומגלה שכאשר אני שלמה ובטוחה כך גם האחרים חושבים עליי. היום אני יודעת שהבית שזכיתי לו במסל"ן הפך להיות הבית שאני מרגישה בתוך עצמי, בגופי ואני עדיין שיכורה מהתחושה החדשה הזו.

אין סוף לתודות ולתחושה של רצון לתת קצת ממה שקיבלתי אני

החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר

והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם.

— גבריאל גרסיה מארקס

סיפור האונס הוא אחד המוכרים בתולדות המין האנושי. מספרי הסיפורים של העולם העתיק, גברים כולם, יצרו את תבניתו: האשה המופקרת, מחוּללת מתוּמתה ומכבודה ונידונה לחיים של בושה. מחלליה מוקעים לעתים, אבל גם היא עצמה מוקעת, מסומנת כפגומה. שמותיהן: דינה, תמר, נודעו לשמצה על שהיו כלי לפריקת אלימות ותאווה בלתי מרוסנת.

החברה המערבית המודרנית משנה אט אט את התבנית הזו. הפמיניזם היה מחוללו הגדול של השינוי, אם גם לא היחיד. מאשימי הקרבנות מוקעים, זכותן לפרטיות, להחלמה ולכבוד מועלית על נס.

ובכל זאת, מתחת לפני השטח, עדיין מרעילים אותנו שרידי הסיפור הישן. עדיין נמצאים איתנו החרפה, ההסתרה, הספק.

התקשורת מספקת לנשים שנאנסו רק אות אחת ופנים מפוקסלות. שמותיהן, פניהן וסיפוריהן נותרים ספונים מאחורי דלתות סגורות, שם הן מתמודדות לבד עם החיים שאחרי האונס. הן עדיין מסתתרות, ונדמה שגם בכך הן משרתות את צרכי החברה: לא לראות. לא לדעת את הרוע החי בקרבנו.

אל הנשים הללו הגיעה אליסיה שחף במבט פתוח ובידיים פרושות לרווחה. היא הציעה להן נרטיב חדש, מהפכני: סיפור של התמודדות, של אומץ, של כח.

היא כנתה אותן בשם "גיבורות". כשהן בחרו להצטלם עבורה, הן בחרו גם בכותרת הזו, ובאפשרות לספר לעצמן סיפור חדש. כשהן מיישירות מבט לעבר המצלמה שלה, כששמותיהן מתנוססים תחת התמונות, הן אומרות לחברה שאין להן עוד צורך – או סיבה – להסתתר.

בצילומים הללו הן מאתגרות את כולנו להביט בעיניהן, ולראות אותן כפי שהן. ניצולות מהמלחמה הנטושה כבר אלפי שנים ברחובות האפלים ובבתים המוארים, בחדרי הילדים ובמקומות העבודה. לראות אותן כפי שהן: גיבורות.

עבורן יש לסיפור הזה כח עצום לרפא ולהעניק כח. ואילו עבורנו, עבור החברה כולה, זהו שיעור הכרחי באומץ.

רוני גלבפיש

מעולם לא הצלחתי להבין, איך קורה שאדם כופה את עצמו מינית על אדם אחר.

כי ברור לי, כל כך ברור לי, שמין אמור וצריך להתקיים מתוך בחירה של כל אחד מהצדדים, ולהיות מענג. לכל אחד מהצדדים.

אז … איך ילדה, שעדיין לא מבינה מה זה מין, יכולה לבחור לעשות מין? ו… איך אישה יכולה לבחור לאפשר לבוס שלה לגעת בגופה כאשר ברור לה שאם לא תיענה לו היא תפוטר ולא יהיה לה במה להאכיל את ילדיה? איך ילדה, נערה, אישה, יכולה לבחור שהאנשים שאמורים לאהוב אותה (הורים? אחים? חברים?) יעשו איתה/לה דברים כואבים, משפילים, מבישים, שוב ושוב?

מה קורה לאותה ילדה, נערה, אישה שלא יכלה לבחור? הפגיעה בנפש היא עמוקה עד כדי שינוי מהלך החיים מקצה לקצה.

האמון נפגע. אמון בבני אדם. באלה שלא כיבדו את זכותה הבסיסית לבחור, להגדיר את רצונותיה, לשלוט בחייה. באלה שלא אפשרו לה להיות מוגנת בביתה, במשפחתה, במקום עבודתה. בעולם.

והבושה. הבושה הזו שמכירה כל מי שנפגעה בדרך זו או אחרת. הבושה והאשמה על מה שהייתה צריכה לעשות ולא עשתה. ללכת הביתה בדרך שאמרו לה ללכת. להיות ילדה טובה. להגיד לא. לא לשתות. לא להיות יפה. לא ללבוש חשוף. לא להתגרות. לא לגרות.

השאלות המטרידות, שחוזרות שוב ושוב – איך נתתי לזה לקרות? איך לא הפסקתי את זה? למה הוא בחר בי?

להסתתר. להסתיר. לשתוק.

למה? מה עשית שאת צריכה לשתוק? להתבייש? להסתתר?

החלטתי לפתוח בפני נשים נפגעות תקיפות מיניות את האפשרות לבחור – לחשוף את פניהן, את שמותיהן. לספר. להשמיע את קולן. להחזיר אליהן את השליטה על איך הן רוצות להתנהל מול הפגיעה שלהן. כך נולד פרוייקט גיבורות.

במהלך 4 השנים בהן עבדתי על הפרוייקט, בדקתי את האפשרויות השונות. הקונספט התאורטי והויזואלי היה שם, מהרגע הראשון שחשבתי על הרעיון.

אבל אפשרתי לעצמי ולנשים שלאט-לאט פנו אליי לשנות, לבחור שוב ושוב, איך הפרוייקט הזה ייראה, בסופו של דבר. היו לי קווים מנחים: המבט הישיר, הפורטרט הנקי, הקרוב, האינטימי. ההדפסות הגדולות.

הקפדתי לפגוש כל אחת ואחת מהנשים לשיחה מקדימה, בלי מצלמה. כשהתעורר הצורך – נפגשנו לעוד שיחה. ועוד אחת. הבהרתי, שהפגישה לא מחייבת אותן להשתתף בתערוכה. פתחתי שוב ושוב את אפשרות הבחירה.

כל מי שהגיעה להצטלם בסטודיו קיבלה הנחיה אחת בלבד: המבט הישיר. לא מכוסה בשום צורה ואופן. כל היתר נותר פתוח לבחירתה של המצולמת: איך להתלבש, איך לסדר את השיער. האם להתאפר או לא. משקפיים. תכשיטים. מה את רוצה להראות. מה את רוצה להביע. מה את רוצה שמי שיצפה בתמונה שלך יבין.

הבנתי, שהדבר החשוב ביותר בתוך כל התהליך הזה הוא נוכחותה של האישה בתצלום. כמעט ללא התערבות שלי. להביא אותה כמו שהיא, כשהיא מיישירה מבט אליי, אל המצלמה שלי. ודרכה אל הצופים. אל הכאן ועכשיו, במלוא כוחה ועוצמתה.

אני מתמלאת שמחה כשאני רואה את הנשים הנפלאות האלה, שאזרו אומץ והחליטו להשמיע את קולן, להראות את פניהן, שמספרות לי שההשתתפות בפרוייקט הזה תרמה לתהליך ההחלמה שלהן.

אליסיה שחף

Heroines in english

גיבורות

אליסיה שחף

תערוכת צילום

בחסות מרכז סיוע לנפגעות/י תקיפה מינית – השרון

מרכז ענב לתרבות

פתיחה ביום  ו'  24.2.2012 בשעה 12:30

התערוכה תוצג עד ה  13.3.2012

התערוכה פתוחה לקהל בימים א'-ה' בשעות 09:00-15:00 ובשעות פעילות המרכז

"…התקשורת מספקת לנשים שנאנסו רק אות אחת ופנים מפוקסלות. שמותיהן, פניהן וסיפוריהן נותרים ספונים מאחורי דלתות סגורות, שם הן מתמודדות לבד עם החיים שאחרי האונס. הן עדיין מסתתרות, ונדמה שגם בכך הן משרתות את צרכי החברה: לא לראות. לא לדעת את הרוע החי בקרבנו.

אל הנשים הללו הגיעה אליסיה שחף במבט פתוח ובידיים פרושות לרווחה. היא הציעה להן נרטיב חדש, מהפכני: סיפור של התמודדות, של אומץ, של כח.

היא כנתה אותן בשם "גיבורות". כשהן בחרו להצטלם עבורה, הן בחרו גם בכותרת הזו, ובאפשרות לספר לעצמן סיפור חדש. כשהן מיישירות מבט לעבר המצלמה שלה, כששמותיהן מתנוססים תחת התמונות, הן אומרות לחברה שאין להן עוד צורך – או סיבה – להסתתר.

בצילומים הללו הן מאתגרות את כולנו להביט בעיניהן, ולראות אותן כפי שהן. ניצולות מהמלחמה הנטושה כבר אלפי שנים ברחובות האפלים ובבתים המוארים, בחדרי הילדים ובמקומות העבודה. לראות אותן כפי שהן: גיבורות.

עבורן יש לסיפור הזה כח עצום לרפא ולהעניק כח. ואילו עבורנו, עבור החברה כולה, זהו שיעור הכרחי באומץ…"

                                                             רוני גלבפיש (מתוך קטלוג התערוכה)

מצגת זאת דורשת JavaScript.