להגדלה

בבואנוס איירס של סוף שנות ה- 70 גברים נהגו להתחכך בצורה מאוד אגרסיבית וגלויה בנשים מכל גיל בתחבורה הציבורית. כתבתי "נהגו" והייתי מוסיפה "היה מקובל". חלק אינטגרלי מהנסיעה באוטובוס או ברכבת תחתית. אישה הייתה צריכה להיזהר מהנצמדים, מהמתחככים, מהנוגעים. אני לא חשבתי שצריך לקבל את ההטרדה הזו (אז לא קראו לזה כך, בעצם בכלל לא קראו לזה) כעובדת חיים. לא פעם צרחתי על גבר כזה, שיוריד ומהר את הידיים שלו מהגוף שלי, כשהוא וכל הנוסעים האחרים מסתכלים עליי בתדהמה, כאילו אני זו שלא בסדר. כנראה שאז, בגיל יחסית צעיר, התחלתי לפתח את התודעה הפמיניסטית שלי.

לפני כחמש שנים עברתי קורס שמכשיר מתנדבות במרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשרון.

הבנתי, שלא כל כך הרבה השתנה מאז ימי הנגיעות באוטובוסים: הקול של הנפגעות עדיין מושתק, אלה שמעיזות להשמיע את קולן הן אלה ש"לא בסדר" – הן מתביישות בפגיעה שלהן, כאילו הן האשמות ולא הפוגעים.

מתוך רצון לתת במה וניראות לנפגעות תקיפה מינית בחיזוק, הבעת הערכה, העצמה ובעיקר – בניסיון לחולל שינוי תפיסתי וחברתי, נולד פרויקט "גיבורות". נשים שעברו תקיפה מינית מישירות מבט אל המצלמה. לא מסתתרות, לא מתביישות.

נפגעות תקיפה מינית הן גיבורות. נשים שהיו בגיהינום ושרדו אותו, שחיות יום יום את הטראומה, את התחושות הקשות, ומנסות, בדרכים שונות, לחיות את חייהן, למצות אותם ולתפקד במציאות היומיומית.

אליסיה שחף

שנות התנדבותה של אליסיה שחף במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – השרון, הגבירו את ההבנה שנשים רבות שומרות את סודן במשך שנים, ושפגיעה מינית ממשיכה לפגוע גם שנים ארוכות לאחר מכן. אליסיה יזמה פרויקט בו נשים תוכלנה לשבור ולהתיר את קשר השתיקה ולא להתבייש.

המשמעות של המילה RAPE בלטינית, היא to steal, כלומר לגזול.

בעת הפגיעה המינית, פושע המין גוזל מהקורבן את הגוף, את הנפש ואת האמון, תוך כדי השפלה. הנשק הוא מין. הפושע יודע שהקורבן תשתוק, מאחר שמיניות היא טאבו בחברה.

אישה ששרדה את הפשע המיני, משולה לחיילת שחזרה משדה הקרב החברתי. היא אינה מקרה פרטי. לחברה תפקיד חשוב בהתרת קשר השתיקה בכל הנוגע לפשעי מין.

עלינו לראות את תופעת האלימות המינית, ולדעת שהשתיקה נובעת מחוסר האמון החברתי והטלת האשמה על הקורבן. חוסר האמון החברתי הוא השפלתם החוזרת של הנפגעות והנפגעים.

לעיתים קרובות החברה עורכת משפט שדה לקורבנות הפשע המיני. אנשים נוטים לשים זרקור על הקורבן: אותה, הם שואלים שאלות, ובתשובותיה, הם מפקפקים וספק מאמינים לה. אליה, הם מפנים את האשמה. החברה אינה בוחרת לתהות על התנהגותו של התוקף, לשאול שאלות נוקבות על הסיבות החברתיות שהביאו להתנהגות זו, והאם היה ברור להסכמה חופשית.

מי שעברה תקיפה מינית היא גיבורה ששרדה טרור מיני. כפי שהחברה נושאת על כפיה את החייל שחזר משדה הקרב, כך עלינו כחברה ליישר את מבטינו לקורבנות הפשע המיני ולומר להן "אנו מאמינות ומאמינים!".

זה בידינו להפסיק את האלימות המינית. השינוי מתחיל בידיעה.  היישירו מבט. אחת מתוך שש נשים תעבור גילוי עריות, אחת מתוך ארבע תעבור אונס, אחת מתוך שלוש תעבור פגיעה מינית אחרת ואחד מתוך חמישה גברים יעבור פגיעה מינית.

פרויקט גיבורות, נועד לומר לחברה כולה: אנחנו היינו שם, שרדנו את שדה הקרב החברתי,

אנו מיישירות את מבטינו,

אין אנו אשמות.

לא ניתן לחברה לגזול מאיתנו, את גופינו ונפשנו, פעם נוספת.

נועה הריס היא מנהלת מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשרון.

גברת מג'ונדרת: נשים שהותקפו מינית נכנסות לפוקוס

יום שלישי 24 באוגוסט 2010 03:00 מאת: צפי סער, גלריה

במקום להסתתר מאחורי אות ותצלום מטושטש, כנהוג, נשים שהותקפו מינית מתייצבות מול המצלמה ומישירות מבט

בדרך כלל הן לא זוכות לשם, אלא מסתפקות באות. א'. ר'. אם מופיעה תמונה שלהן בעיתון, בדרך אל בית המשפט או ממנו, היא מטושטשת, מפוקסלת. כאילו הן אלה שעשו משהו רע. נשים שעוברות תקיפה מינית אינן נחשפות על פי רוב. במקרים רבים זו בחירתן, ויש לכבד אותה כמובן, אבל הבחירה הזאת מעידה על הלך הרוח החברתי שבו מתרחשים המקרים האלה.

הצלמת אליסיה שחף החליטה לצאת נגד המגמה הזאת. פרויקט הצילום שהיא שוקדת עליו כעת, "גיבורות", מציג דיוקנאות של נשים שעברו תקיפה מינית. עד כה צילמה כ-20 נשים. כל אחת ואחת מהן מישירה מבט אל המצלמה. הן לא מסתתרות, לא מתביישות. "נפגעות תקיפה מינית הן גיבורות", קובעת שחף, "נשים שהיו בגיהנום ושרדו, שחיות יום יום את הטראומה ומנסות, בדרכים שונות, לחיות את חייהן ולמצות אותם".

שחף היא ילידת ארגנטינה. "בבואנוס איירס של סוף שנות ה-70", היא מספרת, "גברים נהגו להתחכך בצורה אגרסיבית וגלויה בנשים מכל גיל בתחבורה הציבורית. זה היה מקובל, חלק אינטגרלי מהנסיעה באוטובוס או ברכבת תחתית. אשה היתה צריכה להיזהר מהנצמדים, מהמתחככים, מהנוגעים. אני לא חשבתי שצריך לקבל זאת כעובדת חיים. לא פעם צרחתי על גבר כזה, שיוריד ומהר את הידיים שלו מהגוף שלי, כשהוא וכל הנוסעים האחרים מסתכלים עלי בתדהמה, כאילו אני זו שלא בסדר. כנראה אז, בגיל צעיר, התחלתי לפתח את התודעה הפמיניסטית שלי.

"לפני כחמש שנים", היא ממשיכה, "כשעברתי קורס שמכשיר מתנדבות במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשרון (שהפרויקט נעשה בתמיכתו, צ"ס), הבנתי, שלא כל כך הרבה השתנה מאז ימי הנגיעות באוטובוסים: הקול של הנפגעות עדיין מושתק, אלה שמעיזות להשמיע את קולן הן אלה ש'לא בסדר' – הן מתביישות בפגיעה שלהן, כאילו הן האשמות ולא הפוגעים".

פרויקט הצילום נולד בניסיון לשנות את המצב הזה. שחף פירסמה פנייה בבלוג שלה ב"רשימות", בפורומים שונים ובמרכזי סיוע. "כל אחת מהנשים שצילמתי הגיעה לסטודיו שלי כשהמטרה שלה היא להגיד: אני כאן, נאנסתי, הוטרדתי, ואני לא מתביישת להראות את פני", היא מספרת. "זה יכול לקרות לכל אחת, למבוגרות ולצעירות, ליפות ויפות פחות".

התצלום של כל אחת מהנשים שתיעדה עד כה היה שיאו של תהליך היכרות, מוסיפה שחף. "לא שאלתי שאלות. מי שרצתה לספר את מה שקרה לה – סיפרה, מי שלא הרגישה צורך, לא סיפרה כלום. התצלומים כולם התבצעו בסטודיו שלי. מעבר לעניין הטכני, חשבתי – והתברר שזה היה נכון – שהמרחב הבטוח, האינטימי של הסטודיו, שבו רק האשה ואני נמצאות, מדברות, שומעות מוסיקה, יאפשר לי להכיר כל אחת ואחת, להתקרב, להבין איך אני צריכה לצלם אותה, איך אני יכולה להביא את האשה, את המהות שלה, אל תוך התצלום. חיפשתי בצילום את הפנימיות של האשה שעומדת מולי, ללא תווית ‘נפגעת'. ההוראות היחידות שנתתי היו בעיקר להסתכל לתוך המצלמה, עלי. כל אחת הצטלמה כמו שהיא: מאופרת או טבעית, לפי בחירתה. היה לי חשוב להראות להן את הצילומים, שירגישו בנוח, שיהיו שלמות עם איך שהן נראות בתצלום.

"אחת הנשים, אשה יפה מאוד, אמרה לי מה שאמרה כל אחת מהנשים שצילמתי (למעשה, מה שאני שומעת מכל אשה שאני מצלמת, גם לא בהקשר לפרויקט הזה) – שהיא לא מצטלמת טוב. היא אשה שקשה לה בחייה, עם ובלי קשר לפגיעה שחוותה בילדותה. היחס שלה אל עצמה ואל גופה הוא אכזרי וחסר פשרות. חששתי מאוד מהתגובה שלה; גם אם אני רואה בה את אחת הנשים היפות שצילמתי, אני יודעת שהיא רואה את עצמה מכוערת, חסרת חן, דוחה. כשהראיתי לה את התצלומים היא זרחה. היא אמרה לי משפט שאזכור תמיד: ‘זו אני? אני נראית לא רע בכלל'.

"אני מאמינה בכוח של האמנות, בכוח של הצילום, בייחוד, לחולל שינויים. כאן ראיתי זאת חד משמעית: אני ראיתי אותה יפה, צילמתי אותה יפה, השיקוף של עצמה בתצלום היה יפה והיא סוף סוף הצליחה לראות את היופי שלה. מובן שאני לא מדברת רק על יופי חיצוני".

אחת המצולמות של שחף, דניאלה קרויטורו-מכטינגר, הותקפה כשהיתה בת 15 וקברה את הטראומה עמוק – עד שבתה שלה הגיעה לגיל זה. רק אז פתחה את הסיפור, וגם הצטלמה. מצולמת אחרת, רותי לנו-אל מרק, מוסיקאית ובעלת הבלוג "החיים שאחרי האלימות המתמשכת", סיפרה: "לימדו אותי לשתוק, עד כדי כך שגם כשדיברתי לא שמעו אותי. אנשים סביבי גדלו, התבגרו ובנו את חייהם. לא יכולתי יותר, לא נשאר לי דבר, איבדתי את כל מה שהיה לי". תחילה פתחה בלוג אנונימי, whisper שמו, אחר כך נחשפה. "ההשתקה הכפויה הזאת, הבושה הכפויה, הופכת כל אחת מאתנו לאשה ללא פנים וללא גוף", כתבה. "במקום שהתוקף יתבייש באלימות שלו, החברה מתביישת בעובדה שהאלימות הופנתה כלפי איברי המין שלנו. האונס אונס לא רק את הגוף אלא את השיח והתנהלות היום-יום. כל אשה שבוחרת לחשוף את שמה ופניה היא אכן גיבורה".

עכשיו שחף מחפשת מימון לתערוכה, שתאצור שלומית ליר, וחלל ראוי להצגתה.

דניאלה קרויטורו-מכטינגר בפרויקט "גיבורות" של הצלמת אליסיה שחף. זה יכול לקרות לכל אחת

אליסיה שחף

www.draft.co.il

alicia@shahaf.com

054-4320663